תערוכה שלישית בטרילוגיית תערוכות הנעליים בחולון: מעל ומעבר – ON and BEYOND מגפיים כאובייקט מעבר

מעל ומעבר – ON and BEYOND

מגפיים כאובייקט מעבר

תערוכה שלישית בטרילוגיית תערוכות הנעליים בחולון:

אוצרות: ימית נוימן ופזית קידר

פתיחה 19 באוקטובר 21

נעילה: 15 בינואר 2022

גלריית החווה

העונה הישראלית לעיצוב בחולון יוצאת עם תערוכת הסתיו המרכזית שלה: "מעל ומעבר – ON and BEYOND- מגפיים כאובייקט מעבר, שתתקיים בגלריית החווה בתאריכים -10.10.21- 15.1.2022

אוצרות התערוכה: פזית קידר וימית ניומן.

זו תערוכה שלישית בטרילוגיית הנעליים אותה יזם רפי וזאנה מנהל אגף תרבות בעיריית חולון כאשר הקודמות היו: "סניקרס – נעליים שהפכו לתרבות" שאצר: ניסן שור בשנת 2015 ו"סינדרום סינדרלה – סטילטו" שאצרה: יערה קידר בשנת 2016.

אוצרות התערוכה בחרו להציג את המגפיים משתי זוויות: מצד אחד כפריט קונקרטי, בעל תפקיד פונקציונאלי העשוי מחומר ומצד שני כאובייקט המהדהד לעולמות נוספים ובעל משמעויות מרובדות היסטוריות, חברתיות, תרבותיות ומיניות.

במשך אלפי שנים סימלו המגפיים מקור של עוצמה וכוח. גברים נעלו מגפיים וכבשו עימם את העולם. הנשים נותרו בבית נעולות נעליים רכות המתאימות לכיבוש חדר השינה. מגפיים פונקציונליות לנשים היו עלולות לפגום בסדר החברתי.

ב-מאה ה-19 נשות אצולה החלו נועלות מגפיים שמטרתן הייתה לכסות את העור החשוף ולמנוע פיתוי. האפקט היה הפוך לגמרי, המגפיים הדגישו את מבנה הרגל והפכו לאובייקט ארוטי. בד בבד התפתח שוק מחתרתי של פורנוגרפיה ומגפיים בלונדון והמגפיים הפכו לסמל המרמז על אברי גוף נשיים מוצנעים.

במאה העשרים המגפיים הפכו מפריט פונקציונאלי לפריט אופנה. ב-1960 עם כניסת המיני, כשרגל האישה נחשפה כפי שלא נראתה מעולם, הפכו מאביזר משלים למגדיר אופנתי וסימלו את החופש הנשי החדש והשחרור מלבוש נשי מסורתי .

התערוכה תתייחס למגפיים בהיבטים שונים:

*מגפיים בעלות ערך היסטורי בזווית ישראלית וזווית בינלאומית.

*מגפיים פנטסטיות ובתוכן כאלה שכלל לא ניתן ללבוש והן רק פסל של מגף- דימויים המשמרים שרידים פרקטים ומתכתבים עם ארט דיזיין.

* קראפט ומקורות השראה לעיצוב עכשווי.

*תהליכי עבודה, סנדלרות מסורתית ופריסה מרגשת של מטמורפוזה של עור למגף.

*נגיעות בעולם הדיגיטאלי וירטואלי, עבודות וידאו ארט ואובייקטים בהם נעשה שימוש בכלים של טכנולוגיה ועתידנות.

בין העבודות שיוצגו:

אלכסנדרה רודשטיין -מרחבים לבישים - עיצוב המגפיים יוצר גבולות חדשים סביב גוף האישה תוך שהם משמשים גורם מפריד. הצורך ביצירת הפרדה הוא ריאקציה למציאות פיזית חדשה בעידן של מגיפה וכן התמוססות הגבולות במציאות של מדיה חברתית, המאפשרת חשיפה עד לפרטים האינטימיים ביותר.

ג'ו קופ - Jo cope - אומנית ומעצבת בריטית, המציגה בכל העולם, עוסקת בבחינת מודלים של אופנה וגוף. קופ יצרה שלוש עבודות לתערוכה הבוחנות את הצד האנושי של האופנה.

"Full Circle Boot", "The Opposite of Addiction", "Walking Boots"

קופ יוצרת דיון ויזואלי ודיגיטלי בגבולות פיסיים מול אבסטרקטים, בין אובייקט קונקרטי לפונקציה שהוא ממלא ולמהות של הפונקציה, מגף, צעד, התקדמות. היא בוחנת את המעבר בין הדחייה לתשוקה בהיבט של נשיות. והכל הכל באדום לוהט.

אורית פרייליך מיצב וידיאו: בעבודתה היא מקרינה וידאו CT של בובת דיגום משומשת אותה היא מאריכה באמצעות מגפיו האייקוניות של המעצב מרג'יאלה. יחד, המגפיים והגוף הופכים לאובייקט פעיל בשדה האופנה. המגפיים המחלקים את כף הרגל לשניים, מאזכרים את ה'אל פאן' ונותנים לנועל נראות מיתית : הכלאה של אדם וחיה, של האמיתי והעל זמני, מציאות ודמיון.

עומרי גורן- מגפיים לבעלות מקצוע- שלושה סרטוני גיפ אנימטיבים, מתוך סדרת הנעליים לבעלות מקצוע שיצר במסגרת לימודי התואר הראשון בבצלאל. עומרי בחר ביצאניות כבעלות מקצוע ויצר עבורן שלושה זוגות מגפיים הקוראים תיגר על הפטיש שמסמלות המגפיים. העבודות משלבות הומור, הגחכה, יעילות ורצינות בעת ובעונה אחת. שלושת הסרטונים מהווים מעין 'סרטוני הדרכה' לשימוש במגפיים, אותם יצר גורן לקראת התערוכה.

עירית אביר - ברוך ימין, ברוך שמאל - העבודה מבקשת להנציח את ההוויה התרבותית המגולמת בזהות ישראלית, למשך תקופה ארוכה, שכנראה עברה כבר. העבודה עושה שימוש במושג המגפיים של ברוך כקונוטציה תרבותית מובנת מאליה, ולכן גם פריט תרבותי-מוזיאלי.

עילם חנוך שחף ואמיר צובל - אפשרות של נעל- סדרת עבודות שנקודת המוצא שלהן היא תפיסת המגף כיחידה שלמה המכילה בתוכה את הפוטנציאל לסוגים רבים של נעליים. בתהליך העבודה חתכו היוצרים כשמונה זוגות מגפי גומי שחורים זהים ובכל פעם יצרו מהם נעליים אחרות, חלקן שימושיות וחלקן אקספרימנטליות. התוצאה: משפחת מלבושים לרגל שהאבא המשותף שלה הוא אותו מגף גומי, ואולי גם הצעה לשימוש חוזר במגפיים ישנים או לאקט אופנתי חדש.

הכל דבש -סטודיו לתלבושות דני בר- שי- זוג מגפי טרנס עם עקב פטיש עצום המאתגר את היציבה ואת הגדרת הנשיות. הנעליים נקנו בברצלונה ביוני 1999 והפכו לפריט אספני של הסטודיו.

קוסטה מגרקיס- פסלים בסגנון ה'סטימ פאנק'. עבודתו נעה באזור האפור שבין האמת והשקר. זהו שילוב גרוטסקי של דמיון השואב מסמלים מודרנים ואייקונים מיתולוגים, מין, דת ומדע.

נטע שדה- הבלרינה -זוג נעלי בלרינה אדומות ,הבוחנות את גבולות שיווי המשקל ושואלות מה קורה כשהעקב מוסט לקדמת הנעל, האם שיווי המשקל נשמר? עד כמה התפיסות המסורתיות חשובות לנו כדי לקיים את האיזון אליו אנו רגילים.

שלי ואילון סתת קומבור - הנעל היא "אריזה" לכף הרגל. תפישה זו של "אריזה" מכתיבה להם טכניקות ייחודיות כגון קיפולים ותיפורים של העור המתכתבים עם עולם הסנדלרות המסורתית אך קוראים עליה תיגר.

הם שואלים שאלות על תהליכי ייצור בין מסורת לטכנולוגיה, בין פירוק להרכבה, בין הגבול הקונספטואלי לפרקטי. התוצאה, ייחודית ויוצרת מתח צורני בין אובייקט שסיים את חייו בהתהוות לאובייקט חדש. חולצה מכופתרת שיצאה מכלל שימוש ההופכת לנעל.

איה פלדמן- Hybrid- בהשראת המבנה והתנועה של בעלי כנף, יצרה מגפונים המתאימים לכף הרגל האנושית אך מהדהדים מתוך עולם מדומיין. באמצעות נקודות ממשק בודדות עם הקרקע יוצרים המגפונים תחושה של ריחוף וחוסר משקל, כאילו התקיימנו בחלל.

איה פלדמן-Tranquil Noise- מגפון המייצר חיבור בין אלמנטים ארכיטקטוניים של טוקיו וירושלים ומתמקד באיזון שבין הרוגע לבין הרעש של שתי הערים.

גלריית החווה, כתובת: רח' הנחושת 1 פינת רח' המלאכה, א.ת חולון,

שעות פתיחה: ימים ד', ה' – 17:00 – 20:00,

ימים שישי ושבת – 10:00 – 14:00,

הכניסה לגלריה ללא תשלום

קרדיט:

התמונה הימנית:מגפים , איה פלדמן, צלמת: טליה קרודו.

התמונה האמצעית: מגפיים, צילום: שחף מרגלית, עיצוב: מרחב אישי אלכסנדרה.

התמונה השמאלית: מגפים, מור געש, צילום: רן יחזקאלי.