לפי פרופסור גדעון גרייף, לא היו אומללים מאנשי הזונדרקומנדו. הגברים הללו, שנבחרו בשל חוסנם וגילם הצעיר, אולצו להשתתף באחד מהפשעים הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. מתוך המשלוחים שהגיעו למחנות המוות, נבחרו מספר מצומצם של גברים חסונים על מנת שיהיו שותפים לרצח ההמוני.
אנשי הזונדרקומנדו ליוו את הקורבנות בדרכם האחרונה, תוך כדי שהם משלים אותם בדבר המטרה האמיתית אליה נשלחו. הגרמנים השקיעו רבות בשקרים שהפיצו והם היו בטוחים שהיהודים יאמינו יותר לאחיהם מאשר לחיילים גרמנים ואכן הם צדקו. בתמורה לעבודה האיומה, אנשי הזונדרקומנדו קיבלו מנות מזון מוגדלות ותנאי חיים שכל אסיר יהודי באושוויץ חלם עליהם.
האסירים, אנשי הזונדרקומנדו, חיו במקום נפרד מעל המשרפות. למרות התנאים המשופרים, רבים מהם התאבדו בשל תחושות האשם הקשות שליוו אותם. בנוסף, בכל שלושה חודשים הגרמנים רצחו את אנשי הזונדרקומנדו והחליפו אותם בחדשים. כך התהליך עבד כמו שעון ומחול המוות לא נפסק. אנשי הזונדרקומנדו שרדו במקום בו בני אדם הפכו למספרים והחיים הפכו לאפר תוך שניות.
ב-7 לאוקטובר 1944 התרחש דבר יוצא דופן, מופלא ובלתי נתפס. אנשי הזונדרקומנדו החליטו למרוד בנאצים. בשיתוף פעולה שלא ייאמן, הם הצליחו להחביא כלי נשק במשרפות ולהבריח חומרי נפץ בעזרתן של מספר נשים יהודיות שעבדו במפעל לייצור דינמיט סמוך למגוריהם.
את המרד תיעדו אנשי הזונדרקומנדו באמצעות מצלמה מוברחת. לאחר מכן הם שלחו בעזרת המחתרת הפולנית מספר תמונות מהצילומים של תהליך הרצח אל העולם.
הצעד השני היה דרמטי הרבה יותר. אנשי הזונדרקומנדו פיתו אנשי אס. אס להגיע למשרפות ואז החלו לירות לעבר החיילים. המרד נמשך מספר שעות, תוך כדי קרבות פנים מול פנים והרוגים משני הצדדים. לבסוף שכאשר אנשי הזונדרקומנדו חשו שכוחם לא עומד להם יותר, הם פוצצו את אחת המשרפות.
המרד הנועז לא זכה לכבוד שקיבל מרד גטו ורשה, למרות האומץ הרב של מבצעיו. כיום הוא לא נמצא בתוכנית הלימודים וגיבוריו אנונימיים.
יש לציין, שזה היה המרד היחיד שהתקיים במקום הנורא ביותר ביקום: אושוויץ. האנשים שהשתתפו בו הצליחו לשמור על כבוד האדם ואנושיות גם בתוך המקום הנמוך ביותר שבן אנוש הגיע אליו. רובם נרצחו ואפרם הצטרף אל אלו שהם שלחו למותם. אולם האומץ שהפגינו יהדהד לדורות הבאים, שגם הם יאזרו אומץ אל מול הרוע ויאמרו לא עוד.
ביבליוגרפיה:
גרייף, גדעון, בכינו בלי דמעות - עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו מאושוויץ, משכל, 1999.
Comentários