כפרי הקשישים בארצות הברית שמשנים הכל, השוואה לישראל

בישראל זקנה היא דבר מאוד מוגדר, גם בתרבות וגם בליבם ומחשבותיהם של מרבית האזרחים. לא משנה המגזר או מסלול החיים שעברת, הזקן בישראל מקושר למשפחה ונכדים. האושר נובע מכך, שיצרת משפחה גדולה ומורחבת והינך קרוב אליהם ומטפל בדור הבא. אם נסתכל בתמונות שתלויות בבתי אבות או במרכזים לקשישים, האדם המבוגר מתגאה בעיקר בצאצאים הנדבקים בהמוניהם לברכיו הדואבות.

בארצות הברית, תפיסת הזקנה היא שונה במהותה. בגיל 18 מרבית המתבגרים עוברים ללמוד במקום שונה, רחוק מהוריהם שגידלו אותם במסירות רבה. לאחר שאלו מביאים ילדים, לפי סקרים רבים הם רואים את ראשי השבט בממוצע פעמיים בשנה. הקשיש נותר לבדו שרק הקהילה הסובבת אותו משמשת לו כמשענת. החל מגיל 80 מרבית הקשישים בארצות הברית יחיו בגפם, מה שמותיר את הקשרים הקהילתיים כחשובים ביותר לזקנים באמריקה הגדולה.

השיא של התהליך היא צמיחה כמעט דמיונית של כפרי קשישים בארצות הברית. עם קרוב למאתיים אלף תושבים שגילם הממוצע מעל שבעים, הם כבר מזמן לא תופעה, אלא טרנד בין יבשתי. הקשישים חיים בבועה מפוארת למדי, הכוללת עשרות קילומטרים מאובטחים, מרכזי קניות ובילוי לקשישים בלבד.

בניגוד לבתי אבות בישראל, המהווים חלק מקהילה והמבקרים הם אורחים שפעמים רבות אינם רצויים במרחב, כאן יש בועות ירוקות שנשלטות לחלוטין על ידי המבוגרים.

גם המחירים בארצות הברית נסבלים לחלוטין, סביבות מאות אלפי דולרים ליחידת דיור וקרוב לחמש מאות דולרים לזוג על מנת ליהנות משירותים וההגנה המרחבית. עם יותר ממאה מסעדות ומגרשי גולף עצומים ובריכות שחייה, סקרי שביעות רצון שנעשו על ידי גורמים חיצוניים, מראים שהקשישים מאושרים. בנוסף, ישנם ערבי פעילות בלתי פוסקים, הרקדות ומופעים בכל ערב, המספקים תעסוקה בלתי נגמרת.

התושבים עצמם לא מתגעגעים לחיים שהשאירו מאחור והמשפחות מגיעות הרבה פחות ממה שמגיעים בישראל. רוב הזקנים מוצאים בקהילה פתרון לבדידות, כאשר הם מלאי ביקורת למשפחות, שלא מספיק דואגות להן בנקודה זו. הקורונה האיצה את הקמתן של קהילות אלו, והן הפכו אפילו למבוקשות יותר. המקום נותן ביטחון, סדר, פעילויות שקשישים זקוקים להם. בניגוד לדימוי של האדם המבוגר כאדם עייף ולא פעיל, מקומות אלו מוכיחים שיש לאמץ גישה חדשה לזקנה, שכבר עוברת שינויים רדיקליים ונראית אחרת לגמרי.