לאחר תפיסת השלטון, בן ברית חדש הפציע עבור ולאד, שהחל את שלטונו השני. סטפן בן דודו, עלה לשלטון במולדביה ויחד איתו הצבא הוולאכי גדל ואף התחזק. כעת הוא יכול היה לעסוק בענייני פנים, לגרום לשגשוג ורווחה עבור האנשים שחיו בנסיכות תחת שלטונו.
ראשית, הוא החל במבצע של שיפוץ המבנים שנהרסו במלחמות הדת האין סופיות ושיפוץ הדרכים. הוא השקיע רבות בעידוד המסחר ושמירה על רמת מחירים סבירה, על מנת שלאיכרים יהיו מזון בשפע. הוא מנע מסוחרים זרים לסחור באדמותיו ובכך שמר על הסחורה של הוולאכים כמונופול בשוק המקומי.
המיסים הלכו ותפחו ובניגוד למלכים ולנסיכים הנהנתנים של אותה תקופה, ולאד השקיע בביצורים ובבנייה של חומות עצומות, הוא הכין את עצמו לצבאות התורכים שעומדים לפשוט על הארץ. התורכים שסייעו רבות לנסיך, ציפו ובצדק מבחינתם לנאמנות בסיסית.
שגרירים רבים הגיעו לאדמתו של ולאד השלישי וניסו לתאם פגישה בינו ובין הסולטאן. הם דרשו מיסים ומעבר בטוח לחיילים אל תוך אדמות מזרח אירופה, לא דרישות חריגות באותה תקופה.
ולאד החל לפתח פאראנויות ופחדים מפני בגידות והפיכות שעלולות להתרחש באדמתו. הוא חשד לתורכים היו מרגלים ובוגדים שמוסרים להם מידע חיוני אודות צבאו וביצוריו. לכן הוא החל במסע כנגד אלו שהוא ראה כבוגדים, אנשים אשר נאמנים לכתר התורכי. כנער הוא חזה בעונש "השיפוד" המזעזע והתחושות הקשות שהוא עורר אצלו הפכו להיות לאובססיה. ולאכיה הפכה להיות לאחת הנסיכויות הבודדות שאימצו את הפרקטיקה הזאת כחוק לגיטימי וכעונש שהעם היה עד לו פעמים רבות.
האכזריות של דרקולה לא ידעה גבול. אויביו סבלו מעונשים יצירתיים מעוררי חלחלה וכאב. הוא כרת לאסיריו חלקים מגופם והאכיל את חיות השדה בשאריות, אחרים בושלו בעודם בחיים, עונשים אלו לא נעשו במרתפים חשוכים, אלא היו מחזות שהתושבים יכלו לראות ולצפות בהם. אלמנט ההרתעה אבד ויש המספרים שיכולת להשאיר מטבעות זהב במרכז העיר ואיש לא היה מעז לגעת בהם. בין אם זאת אגדה או מציאות היסטורית, היא מלמדת אותנו רבות על המציאות שהייתה באותה תקופה, של אפס סובלנות כלפי מפירי חוק.
אגדות רבות נכתבו על ולאד צפש לאורך השנים, חלקן כנראה לא נכון ומטרתן לפגוע בשמו, אולם, ניתן לשער במידה רבה של סבירות, שיש בהן גרעין של אמת. המוסר הנוצרי וערכי משפחה היו, למרבה האירוניה, חשובים מאוד לולאד השלישי ובייחוד היישום האכזרי שלהם כלפי נתיניו. נשים, שעברו עבירות בתחום המוסר היה צפויות לגורל אכזרי במיוחד.
הן עברו התעללויות מיניות ופיזיות בלתי נסבלות, כאשר בן זוגם או המאהב נאלץ לצפות במחזה. יש הטוענים שולאד היה בעל נטיות קניבליות ואף אכל חלקים של יריביו וקורבנותיו, אולם, אין לכך תימוכין היסטוריים. אין ספק שהוא נהג בקור רוח וקשיחות רבה, גם בסטנדרטים של אותה תקופה, שלא הייתה ידועה ברוך ליבה.
הקהילות שסבלו מרוב חרון אפו של השליט הרומני, היו גרמנים וסקסונים שהתיישבו על מה שהיום היא צ'כיה. כל מי שהיה זר, נחשב כחשוד בבגידה ולכן סבל מעונשים קשים ואכזריים יותר מאלו של המקומיים. דוגמה לאופיו הבלתי מתפשר היא, שבעקבות סכסוך בין מקומי וסוחר סקסוני על חוב שלא שולם, הוא "שיפד" עשרות סוחרים כדוגמה לאלו אשר ינהגו בשרירות לב כנגד המקומיים תושבי הארץ. הוא עודד פוגרומים בזרים, והקהילות שלהם פעמים רבות הושמדו ובוצעו בהם מעשי אכזריות קשים.
אין ספק שפגיעה בסוחרים הזרים פגעה בכלכלה המקומית, מה שעודד עליות מחירים וגרם לעוני התפשט. ולאד השלישי החליט להתמודד עם תופעה זו, משום שראה בעוני כאיום שיש להשמידו. הוא שלח שליחים להביא מכל רחבי הממלכה את העניים ביותר מבין תושבי הממלכה, אלו שהגיעו שתו ואכלו ברוחב לב ונהנו מערב נעים ב
יחד עם הנסיך. אולם הם הוכנסו אל האסמים של הטירה ושם הוצתו באש, איש לא שרד.
סיפורים אלו על ולאד דרקולה, הופיעו בנסיכיות ובאימפריה העות'מאנית שנים רבות לאחר מותו. אמינותם מוטלת בספק, אבל היא מלמדת אותנו על הדמות של המשפד, כיצד הוא היה חסר רחמים וטיפל בבעיות פנים וחוץ. העדויות היו של סוחרים שהיו עדים למעשים אלו ולאגדות שהופיעו ברחבי וולאכיה על דמותו. בראם סטוקר יוצרו של דרקולה המיתולוגי, נחשף לסיפורים אלו בעת שדיבר עם המקומיים במסעותיו לטרנסילבניה.
בשנת 1460 המציאות הסלימה. האימפריה התורכית הבינה שהיא מאוימת על ידי המדינות הנוצריות ושליטתה בבלקן עומדת להיות מוטלת בספק. האפיפיור פיוס ה-2 (1405-1464 ) החליט שיש לשחרר את אדמות אירופה והכריז על מסע צלב. בניגוד לקודמיו הוא היה אדם משכיל, שכתב וקרא ספרות ושירה והיה בקיא מאוד בדיפלומטיה ופוליטיקה. הוא החזיק לפני מינויו לאפיפיור במספר משרות חשובות ולכן הכיר על בוריו את המצב הפוליטי העדין שהבלקן נתון בו.
למרות שמדינות חשובות באירופה כמו צרפת התעלמו מקריאתו של האפיפיור, העניינים בבלקן הלכו והתלהטו. בנו של יאנוש הוניאדי "מתיאש", הוטרד מאוד מהתקדמות הצבא התורכי לאחר נפילת סרביה לידיהם. הוא נולד בשנת 1443, בצל מותו של אביו על המצור בבלגרד ממגפת הדבר. הוא חונך באיטליה על עקרונות הרנסנס ופעל רבות על מנת לקדם ערכים אלו, בעיקר בתחום האומנות והבנייה.
למתיאש לא הייתה רק נפש אמנותית אלא גם מחשבות פרקטיות שהוא רצה ליישם. הוא הקים ספריה, אחת מהגדולות באירופה ואף הקים חצר ביזנטית שבה ציירים איטלקים יכלו לעבוד תמורת שכר ממומן מהמדינה. גם מערכת החינוך עברה רפורמה והרבה יותר נערים יכלו ללמוד בה, כולל חוקים ששיפרו את התשתיות והבריאות במדינה.
לרפורמות היו מטרה ברורה, לזכות בתמיכתם של האצולה הנמוכה אל מול הברונים והדוכסים ששאפו לקחת את כסאו ולבצע מהפכה. הוא לא הסתפק רק ברפורמות בתוך הונגריה, אלא היו לו שאיפות אימפריאליסטיות, מתוך ההנחה שרק כוח גדול ומאוחד יוכל להתמודד מול צבאות האסלאם אשר פושטים על אדמותיו באופן תדיר.
לפי מקורות שונים הוא בולאד צפש, כאדם שיכול להגשים את שאיפתו הגדולה ולהפוך לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ששטחה יהיה בבלקן ותחת כתרו תאחד את המדינות המסוכסכות לנסיכות אחת. בתור אדם מאמין הוא ראה בנצרות כגורם מאחד, שיכול לגרום לכל הנסיכיות להתאחד תחת כתרו של ישו ולצאת למלחמת דת שתדחק את התורכים הרחק מאירופה. צפש למרות מגרעותיו הרבות, היה האדם חסר הרחמים שיכול לבצע ולהוביל צבאות גדולים. הוא הכיר את התורכים ואת אופן הלחימה שלהם ולכן היה האדם המיטבי למשימה זו.
הסולטאן ידע על תוכניות אלו והכין צבא של קרוב ל120,000 לוחמים על מנת למנוע משני המצביאים לממש את תוכנותיהם. כוחותיו עמדו על גבול סרביה, מוכנים להילחם. הוא החליט לתת לצפש הזדמנות ודרש ממנו כופר ומאות נערים עבור הצבא המלכותי של הסולטאן. כמקובל באותם זמנים, הוא שלח שגרירים שיעבירו את הדרישות ויחזירו את תשובתו של הנסיך הוולאכי.
תשובתו של דרקולה תהפוך אותו לשנוא נפשו של הסולטאן עד ליום מותו. הוא שידך את התרבוש באמצעות מסמרים לראשם של הנציגים, הכובע המסורתי של האימפריה העות'מאנית כאות להשפלה ומרדנות. סמליו ונציגיו של מהמט הכובש חוללו על ידי צפש, מה שהפך אותו למטרה עיקרית במסעות המלחמה ועורר את זעמם של רבים. מהמט היה אדם שכבוד בעיניו הייתה מעלה חשובה אצל אדם וברגע שהוא הרגיש מחולל הוא החליט לנקום.
עדויות מספרות על עשרות אלפי חיילים תורכים מצוידים במיטב הציוד של אותם ימים מגיעים בטורים אין סופיים לדרומה של וולאכיה. הוא הונהגו על ידי חמזה ביי, מצביא מוכשר ממוצא אלבני ששנת לידתו אינה ידועה, אולם הישגיו הצבאיים כן.
הוא הצליח לכבוש את סלוניקי לאחר מצור ממושך ואף היה מפקד הצי העות'מאני , שם נחל ניצחונות מרהיבים כולל כאלו על כוחות מרודוס ויוון. לפי עדויות שונות הוא היה אדם "צנוע שמעולם לא חיפש שלל או כבוד אלא חיפש לשרת את הסולטאן בשל אהבת האל". בביוגרפיה שלו אין גילויי אכזריות יוצאי דופן, אלא בעיקר חמלה כלפי אלו שהפסידו לו.
לאחר שהכוחות התורכיים נקלעו לקשיים, שכללו הוצאות להורג של שבויים, הרעלת מקורות מים, מארבים בדרכים הראשיות ושריפת ציוד. הגיע מפנה, זו הייתה מלחמת התשה שמצד אחד הרסה את אדמותיה הפוריות של וולאכיה אך גם ללא ספק הנחילה אבדות לתורכים שמצאו את חייליהם משופדים בדרכים הראשיות.
ולאד השלישי הציע פשרה, הוא שלח מכתב חתום בחותמת הנסיכותית והציע לשלם מחדש את הקנס השנתי ולחזור לחסות תחת הסולטאן. אין יודעים האם זה היה תרגיל מחושב מראש, או עייפות מן הקרבות אבל מהמט קיבל את הכניעה בהבנה. בניגוד לפעם הקודמת הוא החליט לשלוח צבא של 20 אלף חיילים ואת המפקד בשטח חמזה ביי על מנת להבטיח שהסכום ישולם ולנציגים לא יאונה כל רע.
המארב היה מופת של תכנון צבאי מוקפד. באמצעות אבקת שריפה, חייליו של ולאד עמדו על הצוקים הגבוהים בזמן שהחיילים התורכים עברו בשטח צר, אש נפתחה עליהם בכל הכיוונים ורבים מתו במכה הראשונה. לאחר מכן חילות הרגלים עם כידונים ארוכים הקיפו אותם מכל עבר ובכך הכניעו אותם ללא אבדות ניכרות בצד הרומני.
אלפים נכנעו ונלקחו בשבי. וולאד לא חס עליהם ולא מפקדם, הם שופדו בדרכים הראשיות וחמזה ביי נתלה על העמוד הגבוה והגדול ביותר. גופותיהם של המשופדים יצרו יער בעל מראה מזעזע שיקנו לוולאד את שמו "המשפד", זה היה ניצחונו הצבאי הגדול ביותר והמשמעותי מכולם.
השליחים סירבו לתת לסולטאן את החדשות הקשות על התבוסה, לבסוף היו אלה בדרגים הנמוכים מכולם שנאלצו להעביר את המסר. הם הוכו בכעס ונמרצות על ידי מהמט השני, שנאמר שהוא "מעולם לא היה נראה כועס וזועם יותר". זה היה אחד מההפסדים הגדולים והמשמעותיים ביותר בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית, טובי הלוחמים נטבחו מבלי שהם גבו מחיר כלל מהאויב.
לאחר התקפה זו וולאד לא הניח לאויביו וראה בתבוסה כהזדמנות שלא תחזור לנקות ולטהר את אדמותיו. הוא אסף כוחות נוספים והחל לטבוח בכל הניצולים שהורכבו מכוחות בולגרים וטורקים, כל מי שנתן להם מחסה או תמך במעשיהם הוצא להורג באכזריות. כוחותיו כיסו קרוב ל-800 מאות קילומטרים באכזריות אין קץ תוך כדי שהם דולקים אחר המכובדים התורכים שנותרו מהמסע.
הואזיר של מהמט הכובש, החליט להסתתר באחת מהטירות ולהקיף את עצמו בחיל משמר עד יעבור זעם. זו הייתה טירה עצומה, באזור טרגובישטה. כדי להפעיל לחץ פסיכולוגי ולהטיל אימה על יועציו הקרובים ביותר של הסולטאן צפש החליט לבצע הסחת דעת.
הוא התחפש ללוחם תורכי ויחד עם חיילים נוספים הוא הצליח להתל בשומרים ולהיכנס פנימה. בעת כניסתו הוא החל לתקוף את השומרים בכניסה ואפשר לכוחות גדולים להיכנס פנימה. בזמן הקרבות שפרצו בסביבה הוא הצליח להרוג מאות תורכים ואף להרוג את אחד מיועציו של הסולטאן. זו הייתה מכה מוראלית קשה ואף משפילה לאחד מהכובשים הגדולים בהיסטוריה העות'מאנית, מכה שהוא לא יכל להבליג או לסלוח עליה.
לאחר האירועים הללו התורכים הבינו שעומד מולם יריב בעל שיעור קומה, שעליהם לקחת אותו ברצינות. הם החלו לרקום טקטיקות ושיטות כיצד הם יכולים להתנקש בחייו. הוא הפך להיות מטרה עיקרית ולאחד מהאויבים העיקריים של לוחמי האסלאם, אך עוד זה ייקח זמן ודם רב יישפך לפני שתוכניתם תצליח להתממש.
Opmerkingen