האיש שאהב צלחות מעופפות ביקורת סרט נטפליקס

"האיש שאהב צלחות מעופפות" הוא סרט דרמה-קומי מבית נטפליקס, שבוחן את חייו של חוסה דה זר, עיתונאי אמיתי מארגנטינה שהתפרסם בשנות השמונים בזכות הדיווחים יוצאי הדופן שלו על עב"מים. הסיפור של הסרט מתרחש בשנת 1986, כאשר דה זר וצלם הטלוויזיה שלו יוצאים לחקור דיווח על עב"מים באזורים הכפריים של מחוז קורדובה. הם מגלים שטח שרוף ומעט ראיות מוחשיות, אך דה זר, באמצעות יכולת סיפור מופלאה, הופך את הממצאים המינוריים הללו לאירוע תקשורתי עצום.

הסרט בוחן לא רק את העיסוק בעב"מים, אלא את הכוח של המדיה לייצר ולהניע נרטיבים המשרתים את הציבור. דה זר מתאר את התשוקה של הציבור להאמין במשהו גדול יותר, בעיקר בתקופה שבה אנשים רצו לברוח מבעיות כלכליות ופוליטיות. המדיום הטלוויזיוני הופך לכלי דרמטי לסיפור סיפורים, ולדה זר יש יכולת לנסח את הסיפור בצורה שתסחף את כולם.

מעבר לעיסוק בעב"מים, הסרט מציג שאלות עמוקות יותר על אמונה, דמיון וכוח המדיה בעידן שבו מידע היה נשלט כמעט כולו על ידי אמצעי התקשורת ההמוניים. הבמאי דייגו לרמן מביא בסרט חוויה חזותית מרשימה, כשהוא משחזר את שנות השמונים באמצעות טכניקות צילום אותנטיות, כמו שימוש בעדשות אנמורפיות ומצלמות U-matic מהתקופה. האסתטיקה הנוסטלגית של הסרט תורמת לתחושת האמיתות המדומה והבדיון המאפיינים את העלילה.

בנוסף לקומדיה הקלילה, הסרט נוגע גם בביקורת חברתית מתוחכמת על האופן שבו מדיה יכולה להשפיע על התודעה הציבורית. התפקיד של העיתונאי כאן הוא לא רק לדווח על מציאות, אלא ליצור אותה, והקהל נמשך לחזיונות שהוא יוצר, גם כאשר אין להם בסיס אמיתי. הסרט מבקש לשאול שאלות על תפקיד המדיה בתיווך בין הציבור והעולם האמיתי, וגם על הצורך האנושי העמוק להאמין במשהו שמעבר לשגרה.

"האיש שאהב צלחות מעופפות" הוא לא רק סיפורו של עיתונאי שמחפש עב"מים, אלא מסע אל נבכי המדיה והאמת כפי שהיא משתקפת דרך עדשת המצלמה, ובמיוחד בעידן טרום הדיגיטלי שבו תיעוד חדשותי הפך לאירוע בפני עצמו.