האופרה הישראלית מציגה בבכורה עולמית - "תיאודור"הסיפור על הרצל שלא הכרנו - אופרה מאת יונתן כנען

האופרה הישראלית מציגה בבכורה עולמית

אופרה ישראלית מקורית חדשה בעברית

"תיאודור"

הסיפור על הרצל שלא הכרנו

אופרה מאת יונתן כנען

ליברית ובימוי: עידו ריקלין

מנצח: נמרוד דוד פפר

תיאודור הרצל, חוזה המדינה, הוא גיבורה של יצירה חדשה המחברת בין שתי תקופות בחייו - רגע לפני שהפך לאגדה:

הטיול הלילי המסויט של הרצל הבוגר בפריס בזמן משפט דרייפוס, שזור בתמונות מלאות אושר ותקווה של תיאודור הסטודנט הצעיר בווינה כאשר שניהם נאלצים, כל אחד בתורו, לברוא לעצמם מציאות חדשה

10/05/2023- 15/05/2023

בבית האופרה ע"ש שלמה להט בתל אביב

האופרה ישראלית מעלה בבכורה עולמית את "תיאודור" - אופרה ישראלית מקורית שבמרכזה דמותו של חוזה המדינה.

מאחורי הפקת מקור זו עומד צוות היוצרים הישראלי המלחין יונתן כנען והבמאי וכותב הליברית עידו ריקלין, וינצח עליה נמרוד דוד פפר.

יחד איתם צוות יוצרים ישראליים מובילים בתחומם - על התזמור אמון המוסיקאי ערן זהבי, אורן דר מעצב את התלבושות, מעצב התפאורה הוא אלכסנדר ליסיאנסקי, מעצבת התאורה היא עדי שימרוני, מדריך קרבות הבמה הוא ברק גונן ומעצבת התנועה היא נופר לוינגר. האופרה בהשתתפות: סולני וסולניות האופרה הישראלית, תזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון ומקהלת האופרה בניצוחו של איתי ברקוביץ'.

תהליך יצירתה של האופרה "תיאודור" נמשך מזה שנתיים ומקורו ביוזמה של הפילנתרופ הנודע דניאל חוסידמן שהעלה את הרעיון לכתוב אופרה על הרצל וסייע להפוך את החלום למציאות באמצעות "קרן חוסידמן".

האופרה חוזרת לערש לידתה של הציונות ובוחנת את הכוחות שדחפו את הרצל להגות את החזון הציוני שבמרכזו הרעיון המהפכני של הקמת מדינה עבור העם היהודי. היא מתמקדת בסיפורים ואירועים מתוך הביוגרפיה המוקדמת של הרצל אשר כמעט ואינם מוכרים לרוב הקהל, ובמניעיו הרגשיים והנפשיים. הרצל הוא לא רק המיתוס המוכר של המנהיג והוגה החזון הציוני באותה תמונת מרפסת הכל כך מפורסמת. זהו תיאודור הרצל שלא הכרנו - גיבור דרמטי, נוגע ללב , עם קשיים רגשיים, המגלה שהמציאות דורסת את חלומותיו, הנע בין ייאוש לשיגעון בעודו מחפש את הדרך להשתלב ולהרגיש שייכות, אך נדחה בכל פעם מחדש.

שני קווי עלילה מובילים את עלילת האופרה: בקו העלילה האחד הגיבור הוא תיאודור הצעיר, סטודנט בווינה בשנות ה-20 לחייו אותו שר ומגלם זמר הבריטון הצעיר נועם היינץ. ואילו גיבור קו העלילה השני הוא הרצל באמצע שנות ה-30 לחייו, העיתונאי המסקר את משפט דרייפוס בפריז, בעלה של ז'ולי, איתה הוא נמצא במערכת יחסים מורכבת וקשה ואב לא מוצלח לשלושת ילדיו, שאותו שר ומגלם זמר הבריטון המוערך עודד רייך.

העלילה נעה לסירוגין בין שתי הדמויות: תיאודור הצעיר כסטודנט היהודי הראשון שהתקבל ל״אלביה״ - אגודת סטודנטים לאומנית פרו-גרמנית. כמו כל חברי האגודה, גם הוא נאלץ לעבור את מבחן הדו-קרב כדי להוכיח את זהותו הגרמנית, והוא עושה זאת יחד עם חברו היהודי פאול שהתקבל לאגודה אחריו. כמו חבריו לאגודה, גם הוא מריע עם הקהל לאופרה של המלחין הנערץ עליו ריכרד וגנר שהיה לסמל התרבות הגרמנית כבר בתקופתו. חלומות הלאומיות הגרמנית שלו מתנפצים כאשר בטקס האזכרה לוגנר, נושא יו"ר אגודת הסטודנטים אליה הוא משתייך, נאום אנטישמי. תיאודור מוחה נגד הדברים ומבקש לפרוש בכבוד מהאגודה, אולם חברי האגודה מחליטים (בעצתו של חברו היהודי פאול) לגרשו בבושת פנים, וקובעים כי מעתה לא יקבלו עוד יהודים לאגודה. פאול שניסה למצוא חן בעיני חברי האגודה, מגורש גם הוא ובסופו של דבר מתאבד.

הרצל הבוגר, העיתונאי שמסקר מפריז את משפט דרייפוס, עומד נדהם מול גילויי האנטישמיות של ההמון הצרפתי וחווה שוב בעוצמה את המשבר הטראומטי שחווה בעקבות הגירוש מאגודת הסטודנטים. לצד המשבר הלאומי הוא חווה גם משבר בנישואיו האומללים עם ז'ולי, שמבקשת לנטוש אותו. על רקע כל אלה הוא נחוש למצוא פתרון לרדיפת היהודים המתמשכת. לאחר ביקור בכנסייה הוא אפילו מעלה את הרעיון להוביל להתנצרות המונית של כל יהודי העולם - בהנהגתו.

בתמונת הסיום מגיעה האופרה לשיא הדרמטי שלה: הרצל הבוגר ותיאודור הצעיר נואשים. בדואט דמיוני ביניהם הם מחפשים מוצא מהמבוי הסתום. הרצל כמעט יוצא מדעתו, ואז מתמלא בחזון חדש - הקמת מדינה לעם היהודי.

המלחין המעבד והמנצח הישראלי יונתן כנען, כותב בעיקר יצירות מוסיקליות לבמה הלירית. הוא בוגר בית הספר על שם בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב והקונסרבטוריון למוסיקה באוניברסיטה של סינסנטי בארצות הברית. הלחין את מחזות הזמר "גרטה", "המרוץ למיליון" ו"משיח עכשיו" עבור פסטיבל המחזמר המקורי בבת ים. הלחין מוסיקה למחזה "כפרה" בתיאטרון הלאומי הבימה, הלחין את המופע "שירים באשדודית" ועוד יצירות רבות. זכה בפרסים ומלגות רבים כולל פרס ראש הממשלה למלחינים, פרס אקו"ם ועוד.

על האופרה ותהליך הכתיבה הוא אומר "האופרה ״תיאודור״ מתארת את הדרך שעושה הרצל, בודד ומיוסר, אל חזון המדינה היהודית. במקום להתמקד באירועים היסטוריים, האופרה מתרכזת במאבק פנימי, נפשי. מכאן ההשראה להלחין מוסיקה פועמת, רפטטיבית, חשוכה. הגדרתי אותה לעצמי כ״מוסיקה קולנועית״. היא מבטאת את המרחב המסוייט שהרצל נע בו - בין ייאוש מר מהמצב הפוליטי באירופה, לבין תחושת הכישלון המוחלט בחיי הנישואים שלו. מתוך האפלה הזאת, עולים זיכרונות מתקופה מוקדמת בחייו. הרצל המבוגר נזכר בעצמו כתיאודור הצעיר - סטודנט כריזמטי, נחוש להשתלב, להיות שייך.

המוסיקה מחייה את הפלאשבקים האלה לעבר, כמו זכרון רחוק, מעורפל במקצת, שנצבע בהדרגה בצבעים חזקים. שמחת החיים והנעורים קמים לתחיה במלודיה ובריקוד, ברוח הלאומנות הגרמנית-אוסטרית, וברוח המסיקה של התקופה. כאשר התחלתי להלחין את ״תיאודור״ לפני כשנתיים, לא יכולתי לדמיין שאנו, בני דורנו, נמצא עצמנו בנקודת שבר היסטורית, סביב שאלת עתידה של המדינה היהודית. ככל שהתקדמנו בתהליך הכתיבה, מאורעות התקופה, חלחלו ליצירה, והפכו אותה לרלבנטית יותר מאי פעם ולהזדמנות עבורנו לחזור אל הטקסטים של הרצל ואל העקרונות הליברליים הנעלים שעומדים בבסיס משנתו."

כותב הליברית והבמאי עידו ריקלין הוא בוגר בית הספר "תלמה ילין" ובית הספר המלכותי המרכזי לדיבור ולדרמה (Royal Central School of Speech & Drama) בלונדון. משנת 1991 משמש כמורה וכבמאי בבית-צבי. הוא היה במאי הבית בתיאטרון הבימה ובתיאטרון באר שבע. ביים בתיאטראות בישראל ומחוצה לה, רבים מהמחזות הללו גם תרגם לעברית. בשנת 2010 זכה בשני פרסי התיאטרון הישראלי על כתיבת המחזה והבימוי של ההצגה "הרוזן ממונטה כריסטו" בתיאטרון באר שבע. באופרה הישראלית הוא ביים את האופרה "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט ואת האופרה "שיץ" מאת יוני רכטר, את האופרה "חלום ליל קיץ" של בנג׳מין בריטן, את האופרטה ״העטלף״ מאת יוהאן שטראוס, ואת ״האיטלקייה באלג׳יר״ מאת רוסיני. בעונה שעברה ביים את אופרת הבארוק ״אלצ׳ינה״ מאת הנדל. עבודותיו זכו לשבחים רבים. עידו ריקלין מכהן כדרמטורג של האופרה הישראלית והוא חבר סגל במסלול לבימוי באוניברסיטת תל אביב.

על כתיבת הליברית ותפיסת הבמה הוא אומר: "סיפור חייו של הרצל מתחיל, בדרך כלל, מהתקופה בה הגה את החזון הציוני. נדמה שחייו של הרצל, כפי שהם מוכרים לנו, מתחילים מהרגע בו צפה, כעיתונאי בן 35, במשפטו של אלפרד דרייפוס בפריז, והגיע לתובנה שהגיע אליה. זה האתוס של אבי הציונות, כפי שסופר לי, והכרתי בילדותי. כשבאתי לכתוב יצירה חדשה על חייו של הרצל, פניתי דווקא לחלקים המוקדמים בביוגרפיה שלו - חלקים שהוא מצא לנכון לייפות, לערוך או להשמיט. כבר בקריאה ראשונה בביוגרפיה הנהדרת שכתב עמוס אילון, צד את עיניי אירוע מסויים בנעוריו של הרצל - ההצטרפות, ההתפכחות וההדחה מאגודת הסטודנטית הלאומנית, ״אלביה״.

יותר מכל עניין אותי הפער בין מה שמתואר בביוגרפיה, לבין התיאור הלאקוני בזכרונותיו של הרצל, שמכחיש למעשה את רוב הפרשה. השתלשלות המאורעות ההיסטוריים, כפי שעולה מהביוגרפיה - דווקא מחזקת את התובנות של הרצל הבוגר, על ההכרח למצוא פתרון לבעיה היהודית. למה הרצל נרתע מהזיכרון הזה? למה הוא מזכיר את הנושא בטון מפוייס, אפילו מיופייף? חשבתי לעצמי - כאשר אדם מצנזר רגע דרמטי, שהיו בו אכזבה והשפלה - האם לא מדובר בטראומה? טראומה אשר, אולי, השפיעה על מהלך חייו? ככל שחשבתי, התחלתי לראות קו מקשר בין שני סיפורים. הסיפור הפרטי הקטן, הנוגע-ללב, על נער יהודי שרצה להתקבל לאגודת סטודנטים לאומנית ובסופו של דבר גורש בבוז, לבין הסיפור האחר, ההיסטורי, על קצין יהודי שנאשם בבגידה במולדת - אלפרד דרייפוס."

המנצח נמרוד דוד פפר, היה שותף לייסוד והוא המנהל המוסיקלי של האופרה של גואטמלה. הוא נמנה על הצוות המוסיקלי של המטרופוליטן אופרה בניו יורק. ניצח על הפקות של "ריגולטו "(ורדי), "שיקוי האהבה" (דוניצטי) ו"לה בוהם" (פוצ'יני) וכן על ה"רקויאם" של ורדי. כמו כן ניצח על קונצרטים בתזמורות רבות כולל התזמורת של המטרופוליטן אופרה בניו יורק, תזמורת המרינסקי בסט. פטרבורג, התזמורת הסימפונית של העולם החדש, התזמורת הפילהרמונית של באפלו ועוד. הוא גם פסנתרן סולן והופיע כסולן עם תזמורות רבות כולל התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בעונה שעברה הוא ניצח באופרה הישראלית על "חליל הקסם".

בהפקה משתתפים סולני וסולניות האופרה הישראלית: זמר הבריטון עודד רייך בתפקיד הרצל, זמר הבריטון נועם היינץ בתפקיד תיאודור, זמרת המצו סופרן ענת צ'רני בתפקיד ז'ולי (אשתו של הרצל), זמרת הסופרן שקד סטרול בתפקיד פאול פון פורטהיים (ידידו של תיאודור, סטודנט יהודי בווינה), יאיר פולישוק בתפקיד הרמן באהר (יו"ר אגודת הסטודנטים בוינה) ועוד: יורי קיסין, טלי קצף, רונה שרירא, תמרה נבות, דורון פלורנטין, אשרי שגב, ופניני לאון גרובנר.