רוצחים שכירים הם אורחים קבועים בקולנוע, על שלל צורותיהם. אולם מעולם לא היה לנו אחד עם דמנציה, מחלה שפוגע בעשרה אחוזים ממי שעברו את גיל 65. כאשר מייקל קיטון הגיע לגיל 70 הוא החליט לקנות את התסריט ולהשתתף בו בעצמו.
העלילה עוסקת בגבר שהגיע לגיל מבוגר בשם ג'ון נוקס, שמבצע חיסול בדיינר. הוא שוכח פרטים חשובים כמו את מי הוא חיסל ולכן הוא עובר סדרת בדיקות שמעלות ממצא שאנחנו יודעים מזמן שיש לו דמנציה. הבעיה שזו דמנציה מואצת, שתוך שבעה שבועות תמחק את זיכרונו ותהפוך אותו למעין צמח קוגניטיבי.
נוקס הוא גאון, יש לו שני דוקטורטים ושפע של ספרים יד שנייה. הוא נחשב לאדם מבריק בשדה האקדמי והוא מתכוון לנצל זאת כדי לסגור כל קצה פתוח שהוא אי פעם השאיר בחייו. נוסיף לכך שהסוכנות הפדרלית מתחילה לדלוק בעקבותיו ובנו שלא ראה שנים צריך ממנו עזרה להעלים ראיות ברצח שהוא ביצע.
בזכות חוכמתו הרבה והעובדה שהתסריט הוא די מופרך הוא הוגה תוכנית שתפתור את כל צרותיו בזמן קצר. קיטון מצליח לנטוע בדמות כל כך הרבה רגש במינימום דיבור. כל דיאלוג הוא בעל משמעות, ורק מתוך הבעות פנים וגוף ניתן להבין מורכבויות על מצבו של אדם בדמנציה מתקדמת. ניתן להזדהות בקלות עם רוצח מיומן בגיל 70, שגופו בוגד בו ובעיקר מוחו החריף.
התוכנית היא די מרשימה, אבל היא עומדת בניגוד לדמות המתפרקת. המותחן מגיע בשלבים הללו לשיאו, שכמה מהסצנות הטובות בסרט באות רק לקראת סופו. הוא לא זקן דמנטי כמו אנתוני הופקינס האב, אלא רוצח מיומן עם חסרון מסוים אבל כזה שלא תרצה לפגוש בסמטה חשוכה לבד. גם אל פאצינו מגיע לתפקיד אורח כחברו של נוקס, מה שמשלים תצוגות משחק מעולות.
לבסוף בלתי נשכח הוא סרט טוב, שעושה שימוש מקסימלי בתסריט חכם שמספר על גיבור מאוד מיוחד. פיתולי העלילה הם קצת צפויים, אבל תצוגת המשחק של קיטון הופכת את הסרט לראוי לצפייה
Comments