במלחמת העולם השנייה, לרוב נוצרים, בייחוד מארצות שתושביהן נחשבו לארים, כמו צרפת ומדינות סקנדינביה, לא הגיעו לאושוויץ בירקנאו. בתחילת ינואר 1943 הגיע משלוח של 230 מתנגדות משטר, חלקן לא יהודיות, כולל שרלוט דלבו הנוצרייה.
היא תיעדה את חוויותיה במחנה, שלא משנה מאיזה מוצא היית, עדיין החיים לא היו פשוטים עבורך. המשלוח של הנשים, הביא חבורה של פעילות פוליטיות, שהגנו האחת על השנייה וניסו לשרוד בכל מחיר. למרות המאמצים האדירים, חלקן הגדול לא שרד. רק 49 נשים הגיעו בחיים לסוף המלחמה.
יש תיעוד מכמיר לב של החיים במחנה, שהם כל כך שרירותיים. כך למשל, ילדיו של מפקד המחנה שלחו אסירים לקרמטוריום לפי הפניית אצבע. עבורם זה היה מעין משחק. יש צמרמורת, כאשר היא מתארת את ההישרדות היומיומית וההיגיינה האיומה אשר נשים נאלצו לסבול, ובכך אף סבלו יותר מהגברים.
בספרים או בסרטים על מלחמת העולם השנייה, לרוב אנו מתוודעים לחייהם של היהודים. אולם, הספר הזה נותן לנו מבט מעט שונה של האסירים הפוליטיים, שמאות אלפים מהם היו במחנה. חייהם היו מעט יותר פריווילגים, אבל עדיין הם נאלצו לשרוד בתנאים מחפירים.
לבסוף, אחרי תיאור המסע הנוראי שהיא חוותה, גם אחרי הרבה מאוד שנים, היא ראיינה כמה מהנשים שהיו איתה במחנה, ראיונות קשים ומלאי תיאורים גרפיים.
שרלוט דלבו גם מספרת על הקושי לחזור לחיים נורמטיביים אחרי מסע כה קשה, שהעולם לא השתנה ולא רעד, למרות הסבל הרב שהם עברו. היא מספרת על האדישות של האנשים, שלא חוו את אותו סבל בלתי אנושי, שהיא נאלצה לחיות מדי יום במשך שנתיים.
ראה גם:
הספר השמים בתוכי
Comments